האמת מוסברת בעדינות

התמודדות עם מוות עם ילד היא לעתים קרובות מקור לחרדה עמוקה עבור ההורים. יש לנו אינסטינקט טבעי לרצות להגן עליהם מפני סבל. עם זאת, פסיכולוגים תמימי דעים: הסתירו את האמת או השתמשו במטאפורות מבלבלות (כמו"הוא נסע למסע ארוך."אוֹ"היא נרדמה") יכול ליצור פחדים עקשניים אצל צעירים.

האתגר הוא לא להסתיר את המציאות, אלא לעטוף אותה במילים פשוטות וברורות המותאמות לרמת ההבנה שלהן. הסבר שהגוף הפסיק לתפקד מאפשר לילד לעשות רציונליזציה לאירוע, תוך הקשבה לשאלותיו – אפילו המפתיעות שבהן – נותנת לגיטימציה לזכותו לחוש עצב, כעס או פחד.

ליצור גשר בין היעדרות לזיכרון

עבור ילד, הבלתי הפיך של המוות הוא מושג מופשט. זה המקום שבו התממשות הזיכרון משחקת תפקיד בסיסי בריפוי. יצירת קופסת זיכרון יחד, התבוננות בתמונות או קריאת מכתב שהשאיר הנפטר הם פעולות טיפוליות עוצמתיות.

הטכנולוגיה מציעה היום מקומות קדושים רגשיים חדשים. הידיעה שסיפור ההורים או הסבתא שלהם נשמר במקום בטוח, נגיש כשהם חשים צורך בגיל ההתבגרות או בבגרות, מהווה עוגן שלא יסולא בפז להבניה הפסיכולוגית שלהם.

זיכרון כמורשת של חוסן

האבל של ילד לא נגמר, הוא מתפתח איתו. בכל שלב בחייו, הוא יחזור על אובדן עם בגרות חדשה. המילים הנכונות שנאמרות היום הן זרעים של חוסן למחר.

בהסכמתנו לדבר בגלוי על סופיות החיים, אנו מעבירים להם את הלקח היקר ביותר שלנו: אהבה והעברה מתנגדים לחוקי הקיום הפיזי. אלה שאוהבים אותנו אף פעם לא עוזבים אותנו באמת, כי הם ממשיכים לחיות דרך הסיפורים שלנו, הערכים שלנו והעקבות בל יימחה שהם השאירו במורשת המשפחתית שלנו.